|
גורמים בממסד הישראלי הביטו על יהודי אתיופיה, במשך שנים רבות, במבט מנוכר שביטא חוסר הכרה ביהדותם.
הפקפוקים לא חדלו גם לאחר פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף ב - 1973. בעקבותיו הוחל חוק השבות והחלו גלי העלייה.
למן "מבצע שלמה" (1991) נמצאת שאלת שארית יהודי אתיופיה (ה"פלשמורה") בדיון ציבורי. ממשלת ישראל החליטה, בפברואר 2003, שכל מי שהוא ממוצא יהודי מאימותיו – וכאלו הם רובם המכריע, ייכנס לישראל על פי חוק הכניסה. הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, ביקר באתיופיה וקבע שהממתינים לעלייה בקהילות באדיס אבבה ובגונדר הם "יהודים גמורים בלא ספק ומצוה רבה לזרז את ביצוע החלטת הממשלה".
אולם שוב ושוב קמים שרים ופקידים ומסבירים שיחסם לשארית היהודים באתיופיה מתבסס על כך שאין הם יהודים.
שר הפנים לשעבר אברהם פורז עשה ככל שיכל לבטל את החלטת הממשלה ומנע את ביצועה במשך למעלה משנה. שרת הקליטה לשעבר, ציפי לבני, דבקה בעמדה דומה וגוננה על המכסה שהוטלה לפני כשנה על מספר העולים מאתיופיה – 300 בחודש. במקביל פעלו ליצירת "רשימה סגורה וחלוטה" של מועמדים לעלייה, הם ולא בלתם, גם לא אחיהם מאב ומאם שחיים כיהודים דתיים. לראשונה בהיסטוריה של מדיניות העלייה נקבעה מכסה לעלייה מסיבות תקציביות. שר הפנים לשעבר מאיר שטרית לא ביצע את החלטת הממשלה מספטמבר 2008 להעלות כמה אלפים מהממתינים בגונדר. מחליפו, השר אלי ישי, הגדיר את העלאתם כמצווה וכפיקוח נפש של יהודים.
המתנגדים נשענים על כך ששארית היהודים אינה עולה עפ"י חוק השבות אלא עפ"י חוק הכניסה שהנו חוק הומניטרי ולא "יהודי".
לשיטתם מושווים שארית יהודי אתיופיה, שהם ממוצא יהודי מצד אימותיהם וכבר נוהגים מזה מספר שנים באורח חיים יהודי, לאח דניאל רופאייזן שחי ככומר נוצרי ולפי שהמיר את דתו מרצון ודבק בדת אחרת הוצא מכלל חוק השבות.
לעומתם טען יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, סלי מרידור, ש"מדובר ביהודים ששבים לחיק יהדותם. במקום אם יהודיה יש להם סבתא רבתא יהודיה. כל אלו שמגיעים לישראל עוברים הליך מקוצר שנקרא "השבה ליהדות" שבסיומו הם מקבלים מעמד של עולה לפי חוק השבות. ברגע המעבר לישראל הם לכודים בהגדרה אחרת. לטעון שבגלל זה הם אינם "עולים", זו טענה פורמליסטית שההגיון אינו סובל".
מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, נשיא כבוד של הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה, סובר שהם זכאי חוק השבות כיהודים ורואה בגישה העוינת ביטוי להתרחקות מערכי יסוד ציוניים ויהודיים שאפיינו את המדינה.
עמדת ההלכה מתבססת על הכלל: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" שהנו כלל ברזל באשר להגדרת הזהות היהודית. לפיכך יהודי שחטא לדתו ואפילו המירה בדת אחרת, ובוודאי מי שנולד למציאות שכזו, הנו יהודי המחויב לשוב ליהדותו. אין הוא מתגייר אלא חוזר בתשובה.
גישה זו יושמה בכל הדורות. מומרים רבים, מאונס או מרצון, שבו ליהדות וחזרו לחיק העם היהודי בשלמות. ההיסטוריה היהודית מלאה בתקדימים שכאלו; למן אבותינו שהמירו דתם ועבדו לעגל, אותם שעבדו עבודה זרה בימי המקרא ואנוסים ומומרים בכל הדורות ובכל הקהילות.
האם ישנו יהודי שיכול לטעון שמעולם לא היו מומרים בשושלות אבותיו ואימותיו?!
שאלת זכאותם לעלייה של הממתינים באתיופיה שכבר נוהגים באורח חיים יהודי טרם עמדה במבחן בג"צ. קיימת סבירות שמי שחי כיהודי ומוגדר כיהודי עפ"י ההלכה יוכר כיהודי גם בעיני חוק השבות.
הדיון הציבורי מתאפיין בשימוש במונחים לשוניים מתנגדים: "יהודים" או "נוצרים", "שארית יהודי אתיופיה" או "אתיופים", "מצוות הצלת נפשות מישראל" או "איחוד משפחות", "עלייה" או "כניסה" לישראל.
בכך נחלקו גם הוועדות הממשלתיות. ועדת רובינשטיין (1991) הגיעה למסקנה שזו שאלה יהודית וציונית שפתרונה בהשבתם ליהדות ועלייתם כיהודים. מסקנות ועדת צבן (1993) התעלמו מכל היבט יהודי או ציוני והציעו פתרון הומניטרי של איחוד משפחות בהיקף זעום.
כיום המצב שונה לחלוטין: כ- 35,000 מבני ה"פלשמורה" עלו ארצה והם יהודים וישראלים לכל דבר. כ – 8700 נפש ממתינים לעלייה בגונדר ונוהגים כיהודים.
בעלייתם של שארית היהודים, בהקדם האפשרי, ללא מכסות וללא אפליה, ייעשה צדק יהודי, מוסרי וחוקי.
|