"כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כ"ב, כ"א).

ציינה התורה את החלשים בחברה - האלמנה והיתום - "כי דיבר הכתוב בהווה - לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם" (רש"י).

לנגד עינינו מתקיימות הנבואות אודות שיבתם של האובדים והנידחים שרחקו מזרם החיים המרכזי של העם היהודי: "ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי" (מיכה ד', ו').

כמדומה שאין בחברה היהודית בזמננו קבוצה הזקוקה לקירוב, ליחס רגיש ולסיוע כאחינו יהודי אתיופיה.

כל תולדות הקשרים בין יהודי אתיופיה ליהודים בארצות אחרות ולאחר מכן למדינת ישראל מלווים במאבק על ההכרה בהם כחלק מעם ישראל, כיהודים לכל דבר.

דווקא המקורות היהודיים, למן הרדב"ז והמהריק"ש, ובעת החדשה, הרב הילדסהיימר, הרב קוק והרב הרצוג, ובדור האחרון, באופן מיוחד, מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א, הם שהביאו להכרה זו ולהחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.

אולם לצד עלייתם ארצה, במבצעים המופלאים דרך סודאן ואדיס אבבה ובטיסות הסדירות לישראל, ולצד חיבורם מחדש לעם ישראל ולזרם החיים ההיסטורי היהודי אנו עדים, פעמים רבות מידי, ליחס שאינו ראוי, מגורמים רבים ובהם גורמי ממסד. על זכות העלייה מאתיופיה מתקיימות הפגנות ושלל מאבקים ציבוריים. כך היה לפני עשרות שנים עד לראשית מבצעי העלייה, וכך בשנים האחרונות עד היום.

בעוד שמדינת ישראל והסוכנות היהודית שולחות שליחי עלייה וחינוך לקצווי תבל ומשתדלות להעלות ארצה זכאי חוק השבות, רובם נוכרים קרובי יהודים, הרי שב-18 השנים האחרונות קיימת התעלמות, התנכרות ואף גילויי עוינות מצד הממסד הישראלי כלפי העלייה מאתיופיה.

למרות זאת, בעזרת ה' מקבץ נידחי ישראל, עלו ארצה עשרות אלפי בני שארית יהודי אתיופיה והם נקלטים כיהודים לכל דבר.

שרים בממשלת ישראל עשו ככל שיכלו לעצור את העלייה מאתיופיה ולפחות להקטין את מספר זכאי העלייה. על אף החלטות ממשלה מפורשות לא ניתן כל סיוע מצד ממשלת ישראל ומוסדותיה לממתינים שנים רבות באדיס אבבה ובגונדר.

לפני כשנה, התייחס לעניין זה הראשון לציון הגר"ש עמאר שליט"א בכנס של רבנים וקֵסים של יהדות אתיופיה באומרו: "אחד הדברים שכואבים לי ביותר הן התבטאויות של שרים מכובדים שמתבטאים בצורה לא אחראית בעניין עליית יהדות אתיופיה. מהדברים שלהם ניתן להבין כאילו אם יבואו מיליונים מאתיופיה לארץ זו קללה. הלוואי שיבואו מיליונים". הראשון לציון קבע, כבר לפני מספר שנים, שבני שארית יהודי אתיופיה הם יהודים גמורים ומצווה להעלותם ארצה.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט (בדימוס) מאיר שמגר, נשיא כבוד של הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה, מגדיר את עלייתם כהצלת נפשות. במכתב אל ראש הממשלה, מיום י"ג בשבט תשס"ח (20.1.08), הגדיר השופט שמגר את ההחלטה להפסיק את עליית שארית יהודי אתיופיה כ"מוטעית ביסודה". על יחסה של הממשלה כתב דברים נוקבים: "השבת הפנים השלילית היא ללא תקדים ונוגדת את יעודה ושאיפתה של מדינת ישראל מאז ומתמיד".

יש שאינם מסתירים את גישתם הגזענית ויש העוטפים אותה בשלל נימוקים כלכליים, חברתיים, חוקיים ואחרים. נימות חזקות של אובדן ערכים יהודיים, ציוניים ואנושיים עולות מגישת הממסד.

מקורות ההלכה והמוסר מכוונים את דרכנו לקרב את יהודי אתיופיה, כולל אותם שרחקו ועכשיו שבים ליהדות. לעומת זאת אנו שומעים, לא פעם, ממי שאינו אמון על מורשת ישראל או שאין בליבו חמלה אנושית כלפיהם, דעות פסקניות: "אין הם יהודים ואין להעלותם ארצה". שר מסוים, לאחר שיצא מפגישה עם הראשון לציון שהבהיר לו שמדובר ביהודים, הודיע לעיתונאים שהם גויים. שר אחר אמר, בבוטות, "אני חולק על הרב. רבנים לא יקבעו מיהו יהודי".

החברה הציונית הדתית היא הקרובה ביותר לאחינו עולי אתיופיה. מוסדות החינוך הדתי נושאים בעיקר משימת הקליטה החינוכית. פנימיות הישיבות התיכוניות והאולפנות קולטות מידי שנה כ – 300 נערים ונערות שאך עלו ארצה. אפילו מוסדות חב"ד נרתמו בקליטת ילדי העולים החדשים.

קבלתם של העולים בבתי הכנסת ובקהילות וילדיהם במוסדות החינוך האיכותיים של הציונות הדתית היא מאתגריה של הציונות הדתית.

מצוות "כל אלמנה ויתום לא תענון" מתייחסת לכל יחיד אולם היא מצווה הנוגעת לציבור ולחברה כולה כי מבחנה של החברה הוא ביחסה אל החלש. "בעל הטורים" דייק בלשון התורה שכתבה בלשון רבים: "לא תענון" – "לומר שכל ישראל ערבין זה בזה, אפילו עינה האחד כאילו עינו כולן".

אבן בוחן מיוחדת היא יחסנו לאחינו יהודי אתיופיה, אותם שכבר עלו ומתאמצים להתערות בתוכנו ואותם שממתינים לעלייה וזועקים אלינו: "אחינו, אנו יהודים כמוכם".